אחד מהחששות הגדולים של כל הורה הוא לגלות כי התינוק שנולד, זה עתה, סובל מנכות קשה או מום כלשהו, שנוצר בזמן התפתחות העובר.
יש מומים הנחשבים קלים יחסית כמו חוסר של איבר מסוים או עיוות של איבר וכן ליקויים בתפקוד איבר מסוים ויש מומים חמורים וקשים יותר כמו אי התפתחות של מערכות או איברים חיוניים כגון המוח, מערכת העצבים, עיוורון, פיגור שכלי או מוטורי.
לאחר לידה שכזו, נהרסים חיי ההורים והילד. נטל גידול ילד מוגבל שכזה הופך להיות כבד מנשוא והילד נדון לעיתים לחיים במוגבלות, המלווים בכאב וייסורים.
יש הורים הנוטים לראות בהולדת ילד שכזה גזירת גורל ויש אחרים המענישים את עצמם ומרגישים כאילו לא עשו מספיק, תוך כדי התחבטויות והעלאת שאלות ערכיות קשות של “אם היינו יודעים קודם לכן על המום הקשה אולי היינו בוחרים שלא להביא לעולם את הילד”.
ההתחבטויות של ההורים שהובאו לעיל, קיבלו משך השנים ביטוי משפטי בהלכות שיצאו מבית המשפט העליון בנושא רשלנות רפואית.
קיימים מומים שונים ורבים אותם ניתן לאבחן ולגלות במהלך ההיריון במסגרת הבדיקות שעוברת האם ובייחוד בבדיקות אולטרא סאונד פשוטות (כגון אי שלמות של איברים, עיוורון הנובע ממבנה לא תקין של העיניים, פיגור שכלי הנובע מהתפתחות לא תקינה של הראש והמוח של העובר, מבנה הפנים, חזה, בטן, דופק תנועות ועוד), שאי גילוין הינו בבחינת רשלנות רפואית.
כנגד טענות רשלנות רפואית מעלים הרופאים טענות הגנה שונות ומשונות, כדוגמת “בתקופה הרלבנטית לא ניתן היה לאבחן את המום”, וכי “הסברתי להורים כי עליהם להיבדק באמצעות בדיקות אחרות והם לא עשו כן”, אך טענות אלה ניתן לסתור בתביעת רשלנות רפואית, באמצעות ראיות נגדיות ובאמצעות הגשת חוות דעת של מומחה בתחום המיילדות או האולטרא סאונד.
חובת הרופאים לגלות מומים בזמן הריון אמנם אינה מוחלטת וקשורה כמובן לסוג הבדיקה המבוצעת על ידם, שבד”כ הינה מצומצמת ואינה מקיפה את כל סוגי המומים שניתן לגלותם, אך בפסיקה אחרונה של בית המשפט העליון, נקבע כי גם רופא שלא איבחן ולא היה צריך לאבחן קיומו של מום מולד מסוים בבדיקה השגרתית הנערכת על ידו התרשל מאחר והוא חייב היה ליידע את ההורים באופן ברור ומפורש, על מגבלות הבדיקה שלו ועל האפשרויות האחרות הקיימות בפניהם, לבצע בדיקה מורחבת ומקיפה יותר, במקום אחר ואפילו באופן פרטי ובתשלום, שבה כן ניתן לגלות מומים ופגמים שהוא עצמו לא מגלה.
אם הרופא לא סיפק בידי ההורים את מלוא המידע אודות הבדיקה ומגבלותיה והאפשרויות העומדות בפניהם –הרי שהתרשל וחב בתביעת רשלנות רפואית. יתרה מכן, בפסקי דין אחרונים שניתנו בתחום רשלנות רפואית נקבע כי על הרופא או קופ”ח להוכיח כי היה נוהל מסודר של הבאת מידע כולל ורחב להורים על אפשרויות בדיקה נוספת.
בהלכה חדשנית זו בא בית המשפט העליון לקראת הורים רבים לילדים בעלי מומים קשים ופתח בפניהם את הדלת לתבוע בשמם ובשם ילדם הנכה, פיצויים בעילה של רשלנות רפואית הידועה בשם “הולדה בעוולה”.
עד מתי אפשר להגיש תביעה ב”הולדה בעוולה” במסגרת תביעת רשלנות רפואית ? תביעה כזו בגין הולדה בעוולה ניתן להגיש תוך תקופה ההתיישנות של 7 שנים. אולם 7 השנים מתחילות להימנות מהגיע הילד לגיל 18 כך שזכות התביעה עומדת לילד הפגוע עד גיל 25. חשוב לדעת כי כיום מונחת בכנסת הצעת חוק על פיה תקוצר תקופת ההתיישנות באופן משמעותי שעדיין לא נכנסה לתוקף.
בעקבות פסיקת בית המשפט העליון פורסמו הנחיות מקצועיות מטעם איגוד הגניקולוגי הקובעות אילו בדיקות אולטרא סאונד חייבים הרופאים לבצע בנשים הרות ומה חייב להיכלל בבדיקה.
עד לפרסום ההנחיות לא היה קיים בארץ סטנדרט מחייב לבצוע בדיקות כאלה ורמת הבדיקות היקפן ואיכותן, השתנו בין הרופאים והמוסדות הרפואיים השונים המבצעים אותן. פרסומן של ההנחיות, אינו בא להסיר את האחריות מעל כתפיהם של הרופאים או המוסדות הרפואיים, אף שיתכן שקיומן עשוי לצמצם הולדת תינוקות בעלי מומים קשים.
ההנחיות מפרטות כי יש לבדוק את קוטר הגולגולת של העובר, היקף הראש והבטן שלו, את אורך עצם הירך וכן את הגולגולת והמוח של העובר, את פניו כולל ארובות העיניים, השפתיים החזה הקיבה והבטן, עמוד השדרה עצמות הגפיים העליונות והתחתונות, כלי הדם שבחבל הטבור, מיקום השליה כמות מי השפיר וקיומם של דופק ותנועות.
זאת בנוסף לבדיקות מוקדמות בשליש הראשון של ההריון: חיות העובר גילו ושקיפות עורפית המיועדת להעריך את הסיכון של העובר ללקות בתסמונת דאון המבוצעות בין השבוע ה – 11 לשבוע ה- 13 להריון.
הנחיות אלה גבשו מצב קודם ונורמות של פרקטיקה רפואית שהייתה נהוגה קודם לכן שאי קיומן על ידי הרופאים או המוסדות הרפואיים, מהווה רשלנות המצדיקה זכאות לפיצויים. בדרך כלל מדובר בתביעות בסדר גודל של מליוני שקלים.